meep

עדכון בזק

מתחילה עבודה חדשה ביום ראשון.
מקווה שיהיה טוב, מקווה להצליח לאזן עבודה ומשפחה, מקווה לא להפסיק לגמרי לעבוד על התזה שלי.
סביר שלא ממש יהיה לי זמן לשום דבר אחר בחודשים הקרובים, אל תקחו את זה אישית.
meep

Writer's Block: I wanna be just like you

Was there ever a fictional character who you admired so much that you strived to be like him or her?

so the lj asks me, what fictional character would you like to be like.
My first thought was "Thursday Next" from the Jasper FForde books, because she is so awesome and has like the best job in the world. but then I thought again, and realized she has not a great life at it.

And then I realized that just yesterday (or was it the day before?) I found myself thinking "Tiffany Aching" thoughts (from the Prachett books). I can't remember what it was that I really didn't feel like doing, but I told myself "I'm the mother now. Mothers cope, 'cause no one else will. We have a duty!"
Turns out that being a parent is not entirely unlike being a witch.

Of course it helps that I just finished re-reading the book.
This is the kind of determination I aspire to have.
This willingness to do what it takes, to take on all challanges.
To cope, and to do what needs doing, because this is what needs doing.
I think I kind of have those, though not to that extent. luckily, I never had to take on a fairy queen head-on.
I kind of wish I also had First Sight (which I don't think I have), and Second Thoughts (which I kind of think I do), and that "I'll protect what's mine" attitude, combined with the willingness to make everything "mine".
meep

מן המטבח: מרק מהיר למצוננים


אני קצת חולה. אתמול תקפה אותי מתקפה משולבת של הצטננות קשה ודלקת עיניים. גוש ניגשתי לקופת החולים השכונתית לקבל כל מיני מרשמים לדלקת עיניים, ונראה שזה באמת עבר, הידד.
אבל אני עדיין מצוננת די קשה.
Collapse )
בכל אופן, אומ נומ נומ, למרות שחוש הריח והטעם שלי קצת פגומים כרגע. ומזור לאדם המצונן, שזה חשוב.
meep

אושר


אני עם תינוקת, יחד על הספה בסלון. ארבע לפנות בוקר, או, אפילו טוב יותר, ארבע אחר הצהריים.
היא יונקת במרץ, עיניה עצומות בריכוז, ידיה הקטנות מחבקות, שלא אברח.
אני תומכת בתינוקת ביד אחת, בשניה מחזיקה ספר.

אושר. לפעמים, ככה הוא נראה.
meep

מרמור 22


אני ממורמרת על כך ששבוע העבודה בישראל,ובפרט בהייטק הישראלי, ארוך כל כך. באמת, במידה אבסורדית. אנחנו לא בצבא ולא בכלא, ולא כל היום שלנו צריך להיות מוקדש לעבודה.
אני ממורמרת על כך שכאמא טריה, כדי לאסוף את הילדה בחמש- כלומר לצאת מהעבודה בארבע וחצי,בהנחה שאני עובדת קרוב באמת- אני צריכה להיות כבר בעבודה בשבע בבוקר. כבר במשרד. כמובן שהפעוטון רק נפתח בשבע, אז או חלוקת-עבודה-עם-אבא-שלה שמכריחה אותי לצאת מהבית מוכנה ומתוקתקת ולהתנפל אל יום העבודה שלי ברבע לשבע (בשעה כזו אין פקקים), ואותו להתמודד עם הילדה בבוקר, שעה מאד לא טובה בשבילו - או לקחת כבר פעטון עד שש. יקר, אבל אולי הכרחי.
ועצוב - כי זו הילדה הקטנה שלי, התינוקת שלי, והיא כבר הולכת לישון בשמונה-תשע, היא תינוקת! אם אני מוציאה אותה מהפעוטון בשש, אפילו בחמש, מתי אני כבר אהיה איתה? מתי אני אגדל אותה? מתי אני אזכה להיות הדמות המשמעותית בחיים שלה, אני ולא מטפלת?
למה המחוקק בישראל סבור שזה הגיוני שהנתח המינימלי מזמננו שאנחנו יכולים למכור למעסיקים הוא של תשע שעות ביום?

ולמה כל מקום עבודה פוטנציאלי מרשה לעצמו להניח ש"אצלנו לא באים לעשות תשע שעות והולכים, כשיש תקופות של לחץ נשארים עוד"? למה זה נראה להם הגיוני? מה הם מספיקים לעשות בעשר שעות שהם לא מספיקים בתשע? תשע שעות ביום חמישה ימים בשבוע זה המון זמן! המון!!
וכמובן שהחוק המוצדק להפליא שעבר בשנה שעברה, שעיקרו "לפנאי של האדם העובד יש ערך, על שעות נוספות עליכם לשלם - כן כן גם אתם שם בהייטק"- לא שינה שום דבר. המעסיקים פשוט הפחיתו את שכר הבסיס והגדירו חלק מהשכר כ"תשלום מראש עבור שעות נוספות", ושלום על ישראל.

מרמור.

ואז מגיע יום כמו אתמול. אתמול לקחתי אותה לטיפת חלב על הבוקר, ואז השארתי אותה עם אבא שלה ויצאתי. חזרתי לשעתיים עמוסות בצהריים ויצאתי שוב. חזרתי הביתה בסביבות שש. ואז מגיעה השעה עשר, והיא עדיין ערה. תינוקת, למה את עדיין ערה? גם המיגרנה שתקפה אותי אתמול לא עזרה, כמובן, אבל בכל מקרה, מצאתי את עצמי במרמור.

מרמור 22:00.