 |
|





 |
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
פתחו מחדש את הטיילת בגן צ’ארלס קלור, דרומית לדולפינריום. קריר בחוץ, אבל לא קר מדי, והטיילת עובר ממש ליד הים שמתנפץ לסלעים. עוד חורף, ואין הרבה אנשים, והעיריה עוד לא טרחה להדליק את פנסי הרחוב, ואי אפשר שלא לעצור ולהסתכל על הים בחושך עם הרוח הקרירה והריח המתוק מהנרגילה של החבר’ה על הדשא. ולהרגיש בפעם הראשונה מאז שהתפטרתי שאני באמת סוכן חופשי, שיכול להסתובב פשוט ברחובות אם אני רוצה. זה לא שלא יכולתי קודם, כמובן, וזה גם לא משנה שבקושי הייתי במסגרת משרדית גם עד עכשיו. אבל בכל זאת יש הבדל תפיסתי. * * * מדהים איך זוכרים לפעמים פרטי טריוויה שנים רבות אחרי שהם כבר לא רלבנטיים, אם הם היו אי פעם. אי-אז ב-1997, בטירונות, לימדו אותנו איך לירות בנשק בתנוחת כריעה. אני עוד זוכר את ההנחיות. מרפק לא מונח על הברך, אלא טיפה לפניה – כדי שלא להניח שני איברים גליליים, כדוריים, אחד על השני. יציבות. וגם לעצור את הנשימה כדי שלא תסיט את הכוונון. הכללים האלה תופסים באותה מידה, אם לא יותר, גם בצילום. במיוחד בצילום לילה, בלי פלאש, עם חשיפה גבוהה. * * * פתחו מחדש את הטיילת בגן צ’ארלס קלור, וגם המשיכו אותה דרומה. אחרי מנטה ריי, אחרי בית האצ”ל, עד ליפו ולגן הפעמון. יש רחבה שמשקיפה לים, כמו הפטיו בנמל תל-אביב, וכאן פנסי הרחוב כבר דולקים. קריר, אבל לא קר מדי, ויש הרבה אנשים שמשוטטים במרחב הציבורי החדש. ילדים ערביים וזקנים חרדיים ותיירים צרפתיים ואני, ולרגע ממש מרגישים שחו”ל. תענוג לרכב ליפו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |



 |
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
“למה אתה שומע רק מוזיקה דכאונית?”, היא שאלה. “איך זה לא עושה לך רע?” רציתי להתווכח איתה, אבל על הנקודה הראשונה קצת היה לי קשה. באמת שמעתי הרבה מוזיקה דכאונית אז, אם כי לא רק. על הסמית’ס והלאונרד כהן, הניק קייב והלו ריד, לא ממש יכולתי להתווכח. היא התעקשה גם על הקינג קרימזון ורוב הדיוויד בואי. על הביטלס והג’תרו טאל היא וויתרה לי. לפחות זה. על נקודה השניה כבר יכולתי לגייס יותר טיעונים. לא. זה לא עושה לי רע. להפך. וזה לא כי כל-כך טוב לי בחיים, אם כי זו היתה תקופה די טובה. זה לא שהייתי צריך קצת מוזיקת דכאונות כדי לגוון מהפרפרים וחדי-הקרן שקיפצצו להם סביבי. היו תסכולים והיו כעסים והיו דכאונות. אבל הם היו התסכולים והכעסים והדכאונות שלי, היום-יומיים והמוכרים, שליוו אותי והקיפו אותי כל הזמן. ואם הייתי שם אוזניות, או נכנס לאוטו, הייתי יכול לשמוע את הניהיליזם המדוד של לאונרד כהן או את המלודרמה האפלולית של ניק קייב, או אפילו חוסר הבטחון הכל-כך מוכר ומובן של מוריסי, ולהכנס לזמן קצר לתוך עולם אחר. עולם אפל, עולם מדכא, עולם מבעס, אבל לא העולם שלי. העולם שלהם. ובניגוד לצרות שלי – ובניגוד להשפעה של ספר טוב, למשל – הדכאון נמשך רק ארבע דקות ושלושים ותשע שניות, ונגמר. וכשהוא נגמר יש לך הקלה, ותחושה של closure, ויש לך קתרזיס. וזה מה שהייתי צריך להגיד לה, אני מניח, לפני כל-כך הרבה שנים. ששירים לא באים לעשות לי נעים באוזן, ואפילו לא לעשות לי נעים בלב. אבל משיר טוב אני יוצא כשאני – האני שחושב, שמסתכל כל הזמן מלמעלה על האני שנושם ושומע ומרגיש – מחייך חיוך קטן ואומר לעצמו בסיפוק, “אה. זה היה שיר טוב. הוא עשה את שלו”. Tags: music
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |

 |
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
I find myself, somewhat surprisingly, in possession of six (6) little microSD memory chips, each one containing a bout 2GB of storage. They are tiny – about the size of a fingernail – and very precious to me. I intend to send them forth into the world to find new sources of music and return to me, sated and full, to discharge their harmonious cargo into my hands. But until that happens, I simply plan on loading them with MP3s from my collection and having different chips carry different music – one chip with fast-moving bicycling music. One with gloomy winter music. One with Beatles. You know how it works. My problem here, as is often the case, is one of logistics. These chips should ideally travel with me whereever I go, whether in a bag, a pouch or (if necessity demands) inserted into a bodily orifice for safekeeping. For that, I need them encased in something that is both protective and usable, suitable for both storage and retrieval. Right now I’ve got all five that aren’t in use in the little plastic snap-case they came in, pictured on left. This isn’t sustainable, though. The case keeps opening and sending its precious cargo hurtling through the dark recesses of my bag. Any other solutions I can think of make it much too difficult to open and pick music-chips. So help me, gentle readers! How can I best convey my music around with me?
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |

 |
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
LJ blog.strawjackal.org - Long-form articles and essays.
- More focused bullshit.
- Hebrew.
- Linking back to other bloggers so I can join in the big link-fest blagosphere .
Twitter - Short impressions of music, movies and books.
- Linking to cool stuff I found online without much commentary.
- Replying to other people’s twitter-burps.
undecided - Longer movie/music/book reviews. Here? Blog? last.fm blogging service is crap. Yet Another Blog on strawjackal.org?
- Creative writing projects – private? public?
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |









 |
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
19:30. יצחק שדה. אני עולה על האופניים. קרליבך, אבן גבירול .דוד המלך. איכילוב. אני מקפץ מהמדרכה לכביש וחזרה. שועט בירידות, טוחן בעליות. ויצמן, כיכר המדינה. מקיף את בית הספר הישן. בירידה לירקון עושה סלאלום סביב כוס קפה באמצע הכביש. עוקף הולכי רגל בפארק. נכנס לדיזנגוף בסיבוב. חוצה את ירמיהו, נורדאו, ז’בוטינסקי. 20:15. הגעתי. בא לקשור את האופניים. רגע. איפה המפתחות שלי? עולה חזרה בדיזנגוף. ז’בוטינסקי, נורדאו, ירמיהו. אנשי הג’וגינג בפארק עוקפים אותי, העיניים שלי ברצפה. מאחורי בית הספר הישן מישהו דרס את כוס הקפה. כיכר המדינה, ויצמן. שומר באיכילוב מושך בכתפיו, לא ראה מפתחות. גורר את האופניים במורד דוד המלך, מעלה אבן גבירול. בקרליבך אני מתחיל לדבר עם חתולי רחוב, מבקש מהם למצוא לי את המפתחות. ביצחק שדה חיילת אבודה מבקשת ממני הנחיות. אם הייתי במשחק מחשב, היא היתה מעניקה לי תמורתן צרור מפתחות. החיים הם לא קווסט של סיירה. 22:00. הגיע זמן לקחת את המפתחות הרזרביים מאורי. עדכון: הם נפלו דרך חור בתיק לתא אחורי. הם היו עלי לאורך כל הסיבוב.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
|
 |
|
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
I don't really have anything to say here but I will still do because I can :) |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
|
 |